בורתוקאל מאת מרים סיון

בּוּרְתוּקָאל

 

    "בורתוקאל, בורתוקאל," רובין אומרת באיטיות, חרש, מדגישה את ההברה הראשונה 'ב', מרימה את ה'ר' מבית הבליעה, טופחת ב'ת' על חִכה, מחליקה לתוך קצב עליז לאחר הקליק באחורי גרונה. מלה מתוקה בפה כמו התפוזים שאותם היא מכנה, מרפדת את העץ שרובין יושבת תחתיו, ממתינה לסמי.

    לילה והיא מרימה את מבטה אל השמיים השחורים והכוכבים ממצמצים מבעד לענפים. כמו העצים ירוקי-העד בחלונות הדירות שברחוב טבריה, העץ מנצנץ בכתום וזוהר בלבן. חג המולד בעוד שלושה ימים. קישוטים מבריקים, סדרות אורות, והמוני קונים בוואדי ניסנאס גורמים לרובין להרגיש בבית יותר מכפי שהרגישה זה כמה שבועות. היא מחייכת אל עצמה כשהיא נזכרת כיצד ניו יורק מתגנדרת בעונה זו של השנה: זרים, סרטים, חוטי כסף נוצצים וצבעים זוהרים מזמינים מצב-רוח מרומם, ועצים שנכרתו לא מכבר – נערמים בעומק מטר וחצי בדוכנים ארעיים – נמכרים על-ידי גברים יפי-תואר המביאים את ריח הטבע אתם אל תוך רשת הבטון העירונית.

    תפוז נוחת פתאום מאחורי רובין והיא קופצת. "בורתוקאל," היא אומרת שוב, אוהבת את המילה שנלמדה זה עתה בשיעור ערבית. היא מסתובבת על חומת האבן הנמוכה שעליה היא יושבת ורואה כיסים של פרי בשל במיוחד על הקרקע הופכים לתערובת רקבובית, ארוחות בשומות לציפורי ולחרקי הגן. היא חשה נתונה בחיבוק, בטוחה ומוגנת בחצר הזו, אף על פי שהיא מתגעגעת לניו יורק ולחג שלה עם הצינה הדוחק והמהומה. אבל היא בחיפה עכשיו, לחוף הים התיכון, והיום נושבת פנימה רוח חורף חמה מצפון אפריקה.

    רובין מתבוננת בעץ הזית שלידה, גם הוא במסגרת של חומת אבן נמוכה. חודשיים לפני כן, כאשר החלה ללמוד לראשונה ערבית בבית הקהילתי טבריה 15, העץ נתן פירות. הענפים הנמוכים היו דלילים, אבל הקצה העליון היה מלא זיתים ירוקים ושחורים ששכנים מהרחוב קטפו. בסך הכול התפאורה – העצים, חצר האבן, בית האבן המרשים – מזכירה לרובין שהיא גם אוהבת את הארץ הזו, אף על פי שאיננה מתכננת להישאר בה זמן רב, ושגם היא סוג של בית, יהיה פירושו של זה כאשר יהיה.

    והאם אותו  יהיה כאשר יהיה, אותו ערפול, אינו מה שמטריד אותה? האם 'בית' איננו פשוט כיסוי סנטימנטלי ללאומנות? פרה קדושה המעניקה לגיטימיות לתוקפנות? אילו היתרים ניתנים כאשר מישהי טוענת שהיא שומרת על 'ביתה', כשמישהומגונן על 'ביתו'? והגעגועים לבית – מחזורי הנסיגה והגלות המחוללים חלומות שיבה קולקטיביים? כל אלה קלישאות, חושבת רובין בגל של תיעוב קל. המחקר שלה מתכוון לחשוף את כל זה כמנטרות מקודשות המגבילות את מוחותיהם של בני אדם, של אומות שלמות, של העולם.

    המנחה שלה לדוקטורט שם בבית – הנה זה שוב – אבל איך יכולה בוסטון להיות בית כשהיא בקושי חיה שם, כשרק נרשמה לאוניברסיטה שם בגלל המענק שנתנו לה – המנחה שלה לא בטוח כל כך. הוא אוהב את הפילוסופיה הפוליטית שלו באותה מידה כמו כל אקדמאי, אבל תופס את חלל הבית כמו אדם ממוצע: אין מקום כמוהו.

    יש שאלות שרובין חיה אתן. שאלות שמעסיקות אותה, מדרבנות אותה, משאירות לה רק מעט שלווה. היא רחוקה מסוג אחד של בית – ארץ הולדתה – עיר בגרותה – ויכולה לבחור להרגיש קרובה אליה, חג המולד, סנטראל פארק, ויחד עם זאת לא קרובה מאוד. זה המרחב שבין גן העדן לגיהינום שבו היא חיה מאז מותה של מרסדס לפני חמש-עשרה שנה. בית: מילה נרדפת לאימא? יישוב ספר סנטימנטלי נוסף המחכה לשחרור?

    עייפה מיום ארוך בספרייה ובשיעור ערבית, עייפה מן המריבה שלה עם סמי, רובין חוזרת אל עץ הזית, גבוה אבל דק על רקע השמיים הכהים. בתוך הקפלים והתלוליות של גזעו הוא מנצל את חודשי החורף הקרים הללו להכנות לאביב. פרחים צהובים חיוורים קטנים יפלסו אז את דרכם החוצה. בשנה שעברה, כשהיא חקרה את הבאסקים ואת אנוסי ספרד שאבדו ונמצאו, היא היתה עדה לפרחים שפינו דרך לפירות.

    ערין, המורה של רובין לערבית, סיפרה לכיתה שהעצים היו חלק מפרדס קטן הפונה דרומה שנשתל עשרות שנים לפני כן על-ידי משפחת עווידה כאשר הם בנו את בית האבן הגדול והחינני שלהם. בּוְרתוּקָאל. תפוז. זָתוּן. זית. רובין חשה את רוח הערב החמימה על פניה ורואה בעיני רוחה את עצי סנטראל פארק ברגע זה ממש מתאמצים תחת משא שלג וקרח חורף, ענפיהם החנוטים בוהקים יפים וכלואים.

    סמי מטפס במדרגות מן הרחוב, רואה את דמותה הרזה של רובין מתחת לעץ התפוז, מטלטל את ראשו קלות כדי להסיט את שערו השחור הארוך מפיו, ובא לשבת לצדה.

    "מָסָאא' אַלחִ'יר." רובין רוכנת לעברו.

    סמי מפנה את פניו קלות הצדה והיא נושקת ללחיו.

    "מסאא' אלח'יר," הוא אומר ונוטל את ידה הימנית כמו על-מנת ללחוץ אותה.

    נפגעת מן הרשמיות שלו, רובין לוקחת את ידה חזרה, ומקפלת אותה במסודר בחיקה, ושואלת חרש, חרש, לאחר מלים קולניות רבות כל כך בליל אמש. "כל כך ביישן פתאום?"

    "רובין…" הוא אומר ומניד בראשו לעבר החלון שבסמוך אליהם. המטבח שם נמלא אנשים המכינים קפה ותה והחלון פתוח בגלל הרוחות החמות שבאו לבקר במשך יום. "כמה מהחברות של אמי נמצאות שם בוודאי."

    רובין מרימה את מבטה אל החלון. אף אחד לא שם לב כהוא-זה אל הזוג היושב מתחת לעץ התפוז. הפחדים של סמי מרגיזים אותה רק מעט וחוסר העקביות של פחדיו מרגיז אותה יותר. כשהם מטיילים ברחוב נורדאו הוא יכול למשוך אותה אליו פתאום ולנשק אותה בטירוף לפני כל בעלי החנויות. או בהופעה, עם אנשים רבים שהוא מכיר, לרבות המוסיקאים שהוא מנגן אתם בקביעות, אחיזתו במותניה מאשרת קרבה פיזית. אבל לפעמים הוא מדמיין איום וחשיפה במקום שבו הם קיימים במידה מועטה. איזו סבירות היתה לכך שאמו וחברותיה יימצאו במרכז קהילתי מחוץ לשכונה שלהן? האם הוא לא צייר דיוקן של אישה שבילתה את ימיה קרוב לבית בוואדי? רובין חשה שלבה נופל בקרבה מרוב מתח. היא משנה את הנושא.

    "בדיוק עכשיו למדתי את המילה בורתוקאל בשיעור." נושא ניטראלי. "היא באה מפורטוגל."

    "חשבתי שהתפוזים הגיעו מסין."

    "הפרי, כן, הערבית לא. הרבה מילים בערבית נשמעות לי איבריות."

    "אתם המערביים תמיד תובעים זכות על תרבויות של עמים אחרים. אימפריאליסטים מטבעכם."

     היא מתבוננת בו ומחייכת תוך ידיעה שהוא יודע שהיא יודעת ספרדית היטב, שמרסדס היתה מקולומביה. האם הוא משחק? האם הוא עדיין כועס? הפניית הלחי, לחיצת היד, החיוך שלה שלא נענה. כועס, היא חושבת, הוא עדיין כועס בגלל הריב שלהם אתמול בלילה.

    "אולי," היא שולחת יד אל התפוז שנפל מאחוריה. "אבל אני משערת שהספרדית בערבית והפורטוגלית באו מן השנים הקולוניאליות של האיסלם באירופה, לא להפך." היא מפלחת את קליפת התפוז בציפורן שלה ומיץ מרסס את אצבעותיה. "אבל אם התפוז בא מסין, למה יש לו שם מאנדלוסיה? ולמה יש כל כך הרבה עצי תפוז בארץ? כל זה מסתורי מאוד." היא מקלפת את העור העבה מן הפרי המתוק ומחייכת שוב אל סמי, מחכה שהוא ישתחרר. לפעמים אין נושא ניטראלי.

    "לרוב הבתים הערביים יש עצי פרי. לרבים מהם היו עצים רבים, כמו בוסתן ח'יאט, שם ביקרנו בשבוע שעבר." סמי מפנה את מבטו הצדה ממנה, אל תוך כפות ידיו, ואחר כך הוא מרים שוב את מבטו אל עץ התפוז. "הפלסטינאים פיתחו את תפוז יפו לפני 150 שנה, מוטציה של סוג הבָּלָדִי ליד העיר."

    "איך אתה יודע את זה?" רובין מפרידה את פלחי התפוז ונועצת מבט בצבע המבריק העליז שלהם. היא מציעה לו חצי.

    "הדוד שלי אגרונום ויש לו פרדסים של עצי הדרים. בתיכון הייתי עוזר לקטוף פירות בשבוע החופש של חג המולד."

    "גני מטבח היו פעם מאפיינים ביתיים מקובלים באירופה ובארצות הברית."

    "אז?"

    "אז כלום."

    "למה ההתעניינות הפתאומית בעצים ובירקות?"

    "אנחנו חייבים להישאר בטריטוריות שנקבעו בקפדנות?"

    "לא חייבים. זה פשוט קורה ואולי יש בזה היגיון."

    "אני בעד פצפוץ גבולות, סמי, לא ציות להם."

    "תגידי את זה לממשלה."

    "תגיד את זה למשפחה שלך. למה אני לא יכולה לבוא לחג המולד?"

    סמי פונה הצדה ממנה. פניו נצבעות באדום כהה זועם. זה הכעס שנשא אתו כל השבוע, הכעס שהתפוצץ בליל אמש, וכל זה מפני ששאלה אותו שוב אם תוכל להצטרף למשפחתו לארוחת החג. בסופו של דבר, הם היו נאהבים כבר חודשיים.

    "תגיד להם שאני עובדת אתך באוניברסיטה. זו אמת." רובין נועצת מבט בצדודיתו.

    "זאת לא אמריקה או ניו יורק." הוא לא מוכן להפנות את מבטו אליה. "הם יידעו, וכאן אי אפשר סתם לצאת או להתחתן עם מי שרוצים, או ללדת ילדים מעורבים."

    "ילדים מעורבים? למה לא לקרוא להם פשוט בני תערובת?" היא מתפרצת בתסכול ורוצה להפריח גבוה באוויר קללות ספרדיות שינחתו ישר על ראשו. בליל אמש הם ניסו שוב לדבר ברוגע על חג המולד, אבל כשרובין התחפרה בעמדה שלה, כשהתחילה לדבר על כבלי הלאומנות, קולו של סמי התרומם בטווח הדציבלים והוא צרח עליה: "את פשוט לא מבינה את זה, ובסופו של דבר את שחצנית כמו רוב האמריקאים. התרבות שלך לא טובה יותר, או נאורה יותר."

    "לא נכון. אני כן מבינה את זה כי זו לא רק הקהילה שלך," היא צרחה עליו חזרה, "אלא נתח גדול מהעולם כולו חושב ככה, גם העם שלי. הסבא שלי התכחש לדוד שלי בגלל שהתחתן עם שיקסע מניו ג'רזי. אבל אני דוחה את זה, סמי, למרות שאני יכולה להבין גם את החששות, בייחוד בין מיעוטים. זאת העבודה שלי, אתה יודע. אבל מה עם הלב? אין לו מקום גם כן בעולם הזה?"

    אחר כך היא החמיצה פנים, אחר כך בכתה על אוצר האהבה שטבע, אחר כך טרקה את דלת חדר השינה שלה ואמרה לו שהיא רוצה לישון לבדה. סמי יצאה מדירתה בסערה וסימס לה בשתיים לפנות בוקר – מעיר אותה, מכעיס אותה, למרות שגם הביא לה הקלה מטורפת – שהוא הצטער על הריב. היא ענתה לו תשובה זהה וחליפת אס.אם.אסים שנמשכה כל היום דחפה אותם חזרה לסטטוס קוו שלהם ולפגישה בטבריה 15 אחרי השיעור שלה בשש בערב.

    כל מה שרובין רוצה עכשיו הוא להחזיר אותם לקרקע יציבה. היא מפנה את מבטה הצדה ממנו לעבר העיקול ברחוב ולוקחת נשימה ארוכה, עמוקה. היא עוזבת את כל הדיבורים על ילדים מעורבים ולחצים משפחתיים. במקום זאת היא אומרת חרש, "תראה מה לקחתי מארגז הספרים בחינם," ומצביעה בסנטרה על ארגז עץ גדול ליד הכניסה לבניין. היא מראה לו את הביוגרפיה של קפקא מאת ברוד. "אתה מזכיר לי את קפקא," היא פותחת את הספר בתמונה של קפקא בשנות השלושים המוקדמות שלו. שיער שחור. עיניים כהות. פנים רזות, חיוורות. קו שיער נמוך כמו קסדה. אוזני וולקן מחודדות מכוונות לתדירויות קהות. הוא לא דומה בכלל לסמי עם פניו העגולות,עיני הענבר שלו ושערו השחור הארוך. "קפקא היה גאון בתחושת אי השייכות שלו לשום מקום ושאל: מאיפה לי לדעת מה יש לי במשותף עם היהודים כשאין לי דבר במשותף עם עצמי?"

    סמי פורץ בצחוק. "אף אחד לא מבין אותי כמוך, רובי," הוא מושך אותה אליו. תפוז נופל ארצה ברעש ושניהם קופצים ממקומם. "הרוחות החמות האלה חזקות מהרגיל. תפוזים בקצה מתרופפים." הוא מחייך, הוא רך ועדין שוב. "בואי," הוא קם על רגליו. "היה לילה ארוך ויום ארוך. התגעגעתי אליך כל שעה ושעה."

    חיוכה של רובין מתרחב. "לאן אנחנו הולכים?"

    "לדירה שלך, לא? מרחק הליכה."

    "תגיד את זה בקול רם יותר כדי שהאנשים במטבח יוכלו לשמוע." רובין מסתכלת לעבר המטבח. "אתה, סמי, נכנס אלי למיטה ומתכנן להישאר כל הלילה. עד עלות השחר. 'ראי, אהובתי, אילו פסים קנאים שורכים עננים נחתכים שם במזרח.'"

    סמי מרים את מבטו לחלון ורואה שהמטבח ריק.

    "תלגלגי אם את רוצה, רובין, אבל המשפחה שלי גרה במרחק כמה רחובות מכאן, ואין לך מושג מה המצב."

    "אני לומדת יום-יום." היא קמה על רגליה ומתחילה ללכת לעבר פתח הבניין. מוזיקה משיעור ריקודי הבטן ההוליסטיים נשפכת החוצה מבעד לדלתות שנפתחות בידי הרוח והושארו פתוחות על-ידי אלה שבפנים הכמהים להפוגה קצרה מצינת החורף.

    הוא פוסע בעקבותיה. "זאת לא רק המשפחה, רובין, אני שונא את חג המולד, את כל החגים, את יודעת את זה. אני שונא דת."

    "לפעמים אנחנו צריכים פשוט להיות אנושיים, סמי, לא סמלים."

    "ובכל חג המשפחה רוצה לדעת למה אני לא נשוי מפני שאני כל כך נפלא ומצליח, וגם יפה כל כך." הוא עובר לחיוך מזויף ואחר כך מזעיף את פניו.

    "תגיד לאנשים לא להתערב בענייני אחרים. שתתחתן כשתהיה ממש מוכן."

    "זה לא עובד ככה. יש ציפיות… ההורים שלי…"

    "יש ציפיות ומגבלות בעולם של כל אחד, סמי. סוקרטס שתה רוֹשׁ במקום להניח את ראשו על הגיליוטינה של קונפורמיזם חברתי."

    "וואו, עכשיו משווים אותי לסוקרטס?"

    "זכותך לחיות את החיים בדרך שנראית לך."

    "תגידי את זה לפלסטינאים במחסומים."

    "נראה לי שאתה חי במחסומי המשפחה שלך כאן בחיפה."

    הוא עוצר בראש המדרגות ומתבונן בה. היא יכולה להבחין בכך שגם הוא עייף ורוצה שהריב יתפוגג.

    "תגיד להורים שלך שאני סטודנטית זרה כאן לשנה, שאני אוהבת את חג המולד, שאני חוגגת אותו בבית ושאין לי לאן ללכת, שכשאני הולכת למיסה אני לא אוכלת מלחם הקודש כי אני יהודייה." רובין מסתכלת עליו ואז למשך רגע קצר מביטה חזרה בעץ התפוז המציג לראווה את מרכולתו.

    "הם יידעו."

    "רק אם לא תפסיק להסתכל עלי בעיניים של חדר שינה." רובין מתקרבת אליו. "ארץ ששונאת בעלי בית, שמעת את זה אי-פעם על המקום הזה?"

    אבל סמי שמע מספיק. הוא מהדק את רובין אליו, מתבונן במבט מלא רגש עמוק לתוך עיניה החומות, מעביר את כף ידו בשערו, ונושק לה בתשוקה.

    "אֶשְׁתַקְטֶלֶק, יָא קָמָר," הוא לוחש כששפתיהם נפרדות לשנייה.

    "כָּמָאן בּוֹסִי."

    הוא בולע אותה בפיו.

    "בּוֹסִי," היא ממלמלת. "בֶּסוֹ. אוּן בֶּסוֹ מָאס."

    והעצים מתנועעים ברוחות החמות המחבקות את כולם: סמי, רובין, עיטורי עץ התפוז, הלבבות הפתוחים של עלי הדקל, צמיד הקסם של עץ הזית, ועץ הברוש המתנשא, כולם בצוותא חלק מן האדמה שבה שורשים נפגשים ברצועות מים חרישיות. וכולם בצוותא על גבי פני השטח הקשים שמעל לקרקע, חיים בין זוויות ישרות וחומות אבן נמוכות וגבוהות, לגמרי לא כמו טבעה הפראי של המציאות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: